למה חשוב להתבונן על עצמנו, על החיים, ולפתח הקשבה רב חושית?
מבוא:
ככל שאת מתבגרת, החיים מלמדים אותך ענווה.
את מבינה כמה זמן בזבזת על שטויות.
את מתחילה לראות את הדברים כפי שהם באמת.
מפסיקה לדאוג מה אחרים חושבים.
לומדת לשחרר השוואתיות, התעסקות יתר בפרטים וצורך לקבל אישור על מי שאת, מבחוץ.
שיעורי חיים והקשבה רב חושית -
הכל בחיים, הוא חלק מהתהליך, גם כשזה לא מרגיש ונחווה כמושלם.
אני מאוד אוהבת לדבר על התבוננות בחיים, שאלת שאלות ומתוכן הבנה.
אחת הפעילויות האהובות עליי היא לבהות (כן כן), ולפגוש את מה שאני מרגישה.
אני עושה זאת מאז שאני זוכרת את עצמי,
ואני ממשיכה לעשות כך, כחלק מהפרקטיקה האישית היומית שלי.
למרות שאני יודעת שהחוכמה וגם היכולת ליישם אותה, מגיעות עם הזמן שאנחנו הולכות על האדמה, ועדיין אני חושבת ומרגישה, שכל אחת בכל גיל, יכולה לקחת משהו לעצמה, כמו נקודה של אור שיוצרת בהירות, בכאן ועכשיו.
זהו טקסט שבו אני מאגדת את השיעורים, התובנות, והחוכמה שלי.
עם השנים אני מבינה עוד ועוד דברים – אלו דברים שלקח לי כמעט 50 שנה להבין.
אני רוצה לחלוק איתכן ולשתף באסופה מתוך תבונת היקום, ותובנות החיים שלי.
😊
1. אמיתות ודעות שהייתי מפריכה...
אם הייתי יכולה לחזור ולדבר עם עצמי הצעירה, הייתי אומרת לה לא לבזבז זמן על המתנה.
ההמתנה לרגע המושלם היא בזבוז מוחלט של חיים.
פרפקציוניזם הוא מלכודת...
אני גם לא מסכימה עם הרעיון שצריך "להגיע ליעד" – כי אני יודעת שאנחנו תמיד בתהליך, תמיד בדרך. וכשמשהו אחד מגיע אל סיום, מתחיל משהו חדש.
צריך לתת ערך גבוה יותר ללמידת סבלנות כלפי עצמנו.
צריך לחבק את חוסר הוודאות – זו חלק מההרפתקה. אמנם לא צריך ללכת על הקצה וכן נכון לרתום את היציבות, אך לא לקפוא, כיוון שמשהו לא ברור, אלא לקחת את ההזדמנות ולהקשיב לרוח...
2. את הדמות הראשית של חייך
אחד השיעורים הגדולים שלמדתי בחיים הוא שאני הדמות הראשית של חיי, אני המרכז, סביבי הכל סובב (וכל אחד הוא המרכז שסביבו הכל סובב).
השוואה של עצמי לאחרים ולמקום בו הם נמצאים במסע שלהם חייבת להיפסק.
חשוב להפסיק לחיות לפי דעות של אחרים – זה פשוט לא חשוב וגם לא רלוונטי למסע שלך.
כפי שאומרים: "מה שאחרים חושבים עליך זה בכלל לא עניינך." אלו הכפתורים שלהם...
אפשר לסייג זאת בעדינות – ולשאול ברגע הנכון, מה חושבים עלינו האנשים הקרובים לנו, שאנו מכבדים את דעתם. לפעמים זה קצת כמו להסתכל במראה חיצונית, אך אוהבת.
גם לי חשוב מה בני משפחתי חושבים עליי, אך חשוב לי יותר איך אני רואה את עצמי. למרות שהם מכירים אותי כבר שנים... גם הם לא תמיד יכולים לראות או להבין אותי.
להיות בכנות עם עצמי. האם אני פועלת מתוך יושרה פנימית ומכבדת את הערכים העמוקים שלי – זה הדבר המשמעותי ביותר עבורי.
האופי שלי, איך אני רואה את עצמי, ואיך אני חווה את עצמי – חשוב לי יותר מהמוניטין שלי בעיני אחרים.
כשאני אחת עם עצמי, כשאני מיושרת עם עצמי, איך אחרים רואים אותי, זה לא המרכז. בדיוק כפי שכשאני מכירה בצרכים שלי, ויודעת לבטא אותם, גבולות הם לא העניין.
ברוב המקרים, מה שאחרים חושבים פשוט לא מעניין אותי, וזה משהו שלמדתי בעשור האחרון, במיוחד לאחר גיל המעבר. אפשר להגיד, שגם כשרמת ההורמונים בגוף יורדים, אפשר לקבל פרספקטיבה אחרת על החיים. הם כבר לא מנהלים אותנו. אפשר גם לקחת את התובנה הזו, כדי ללמוד ולהבין, כמה ההורמונים כן מנהלים אותנו, ולפעמים אפילו מפריעים להקשיב למה באמת נכון לנו.
אגב, אם את/ה חוששים מהזדקנות – זו התקופה הכי משחררת ונפלאה שאפשר לחוות.
טיפ חשוב: שימו לב מי אתם כשאף אחד לא צופה בכם – זו האמת שלכם. כל השאר, הן השתקפויות של חלקים שלנו, דרך איך שאחרים רואים את עצמם.
אם לרגע הייתי חושבת על פעם, ולא על הכאן ועכשיו כפי שאני בדרך כלל מעדיפה, הייתי אומרת לעצמי הצעירה:
תסמכי על עצמך.
תקשיבי לעצמך.
תבטחי באינטואיציה שלך.
תתפסי מקום.
תגידי את האמת שלך.
אל תבטחי בהורמונים המשתוללים.
אל תשתני כדי להתאים לסיטואציה – העולם צריך אותך בדיוק כפי שאת, לא מושלמת (כמו שנהוג בחוג הביקורת וההלקאה העצמית), אלא אמיתית.
להסתכל על נשים רזות בז'ורנל, זה לא להיות שמחה.
3. הזמן יקר – אל תחכי שהכל יהיה מושלם!
אל תחכי. הפרפקציוניזם הוא מלכודת.
אין זמן מושלם להתחיל – הזמן המושלם הוא עכשיו.
הרעיון המעשי הכל כך נכון – שאפשר לשנות ולהשתנות ברגע.
שינוי בגישה יכול לשנות עולמות. אך אל תשני גישה רק כדי להתאים את עצמך למה שלא מתאים לך.
הזמן עובר בכל מקרה – ככל שתחכי יותר, כך תתרחקי מהמקום אליו את רוצה להגיע.
אין רגע שבו "הכוכבים יסתדרו" – תתחילי עכשיו, גם אם בקטן.
דאגה לא מקדמת אותך, אז אין טעם להשקיע בה אנרגיה.
כמובן, זה קל יותר לומר מאשר לעשות, וגם אני לא מושלמת בזה.
אבל אנחנו בני אדם – פשוט תעשי כמיטב יכולתך. את יכולה גם להחליט.
תנו לעצמך חסד וסבלנות כשאת טועה – זו למידה.
אם יש לך משהו שאת דוחה, שתפי אותי בתגובות – אולי זה יהיה הצעד הראשון שלך לשינוי שאת מבקשת.
4. לגוף שלך יש חוכמה – תקשיבי לו
לגוף שלך יש מסרים עבורך, הוא יודע, הקשיבי לו, השתמשי בכל החושים שלך, כדי להקשיב.
לעיתים יש תחושה ברורה בגוף של "כן" או "לא" – תלמדי להקשיב ואז גם לזהות את זה.
לדוגמה, כשאני מרגישה "ממש לא", אני חשה את זה בבטן ובסולאר פלקסוס – תחושה חזקה, לעיתים אפילו כואבת. לפעמים אני פשוט מרגישה שהגוף שלי נעצר ולא רוצה לזוז, או כשאני מרגישה "כן" מתחוללת שמחה כזו, כמו פרפרים, או כמו שהגעתי הביתה.
לכן, שווה לחכות לרגע שבו יש את התחושה הנכונה.
רגשות כמו עצב, לחץ או שמחה מתבטאים גם בגוף.
ככל שתקשיבי יותר, תתחילי לזהות גם את הסימנים העדינים יותר.
הגוף תמיד שולח לנו מסרים – גם כאב הוא מסר שמשהו לא תקין וצריך תשומת לב.
5. תנועה קדימה, או מה שקוראים 'צמיחה' –
פרפקציוניזם, כפי שאני תמיד אומרת, הוא מלכודת. ומי כמוני יודעת.
אינך צריכה להיות מושלמת, ולעולם לא תהי מושלמת כדי להיות ראויה. זו רק מסיכה ומיסוך שמפרידה אותך ממה שאת באמת.
הרעיון של להיות מושלמת, יושב על כאב של חוסר הכרה, של השוואתיות.
קחי את המרחב, הקשיבי לעצמך, ותראי, שגם הזיכרון הנכון יגיע, ויראה לך את פניו, ואז תוכלי גם להבין את עצמך.
שאלי את עצמך, האם באמת יש בי חסרונות?
ואם את חושבת שבאמת יש משהו שחסר לך, אז נסי למצוא את הדרך שמתאימה לך עכשיו.
אם את טועה, או שאחר מביא לידיעתך שטעית – חשוב לקחת אחריות, להתנצל אם זה נוגע לאנשים אחרים, ולעשות זאת בכנות. למדי את עצמך להתנצל נכון, לתקשר ולגשר, ולנסות להשתפר בפעם הבאה.
תזכרי שגם כשאת טועה – זה בסדר. זה קצת כמו ללכת לאיבוד ואז למצוא שוב את הדרך. וגם ללמוד משהו.
אם נעשה את הכי טוב שלנו בכל סיטואציה – זה מספיק. אני גם משתדלת, אם פגעתי או אמרתי משהו לא במקום, לנקות את זה מיד או כמה שיותר מהר. כי אם נותנים לזה להישאר, זה מתחיל להתסיס ואנחנו עלולות להגיע לתחושות של אשמה ובושה שמשתקת אותנו.
בושה ואשמה נמצאות בתחתית. הן ממש סוגרות את האדם, וקשה מאוד לצאת מהמנהרה החשוכה הזו.
במיוחד אם אתן נשים רגישות ומרגישות, וההרגשות האלה, מלוות אתכן.
תראו אם אתן נמצאות ברגע כזה בחיים, של שיפוטיות עצמית, או חוסר בהירות מול מישהו אחר. מה אתן יכולות לעשות?
התחברו אל תדר של יצירתיות.
6. הכרת תודה ופשטות
אחד השיעורים הכי גדולים שלמדתי הוא שהשמחה והאושר שלי לא הגיעו מהדברים הגדולים – אלא תמיד מחוויה ומפגש עם הדברים הקטנים. רגעים קטנים, חיבורים עם אחרים, תמונות חיים שהם כמו שבריר ורגעים, שאפשר לקחת אותם כהשראה ולרומם את אנרגיית החיים, ההודיה שלך כבר מובנית בתוך ההתענגות.
כמו לראות בהשתהות פרפר, או קרן של שמש מאירה על עלה.
בנוגע לפשטות – כשאנחנו מסירים הסחות דעת מהסביבה שלנו. למשל, לעשות סדר בבית, לשחרר חפצים, גם אם זה לוקח זמן, אני מוצאת שמתפנה לי מרחב פנימי וחיצוני ליצירה. ולכן זה היה מסע שווה לגמרי.
כשהדברים פשוטים, אני מקבלת השראה ורוצה להמשיך לפשט עוד ועוד תחומים בחיים שלי כי אני כבר רואה ומרגישה את היתרונות.
7. מה אני רוצה?
זו אחת השאלות הכי גדולות בחיים – מה אני רוצה? שאלה לא פשוטה בכלל אבל מצוינת להתבוננות. החיים הם מסע, ואנחנו לא חייבות לדעת את כל התשובות עכשיו. הדברים מתגלים תוך כדי התקדמות.
במהלך המסע הזה, אנחנו מחפשות רמזים – מה מושך אותנו? מה מרגש אותנו? ואפילו – על מה אנחנו מקנאות אצל אחרים? גם זה רמז.
מה גורם לנו להרגיש באמת בחיים? מה מחבר אותנו לעצמנו האמיתי?
טפחו את אותם דברים, תנו להם לגדול ולפרוח.
ותבינו שזה בסדר גם לשנות כיוון. לא חייבים לסיים כל דבר שמתחילים. ואפשר גם להמשיך בזמן אחר שמרגיש מתאים. לי לקח זמן להבין את זה – כי תמיד הרגשתי שאני חייבת לסיים כל מה שאני מתחילה, ואולי אפילו אני נכשלת אם אני לא מסיימת פרויקט או משימה שהתחלתי.
אבל לפעמים, הדבר הכי חכם ופרודוקטיבי זה לדעת מתי לשנות מסלול. וגם כאן – מדובר בצעדים קטנים, לא לחכות שהכל יהיה מושלם כדי להתחיל.
לפעמים השאלה מה אני רוצה, היא בעצם השאלה, מה אני צריכה.
צורך הוא שונה מרצון. ולפעמים הבנה של צורך, יוצרת כיוון חדש, או מדייקת את מה שרציתי או חשבתי ליצור מלכתחילה.
8. החיים לא קלים או קשים – הם גם וגם
יש פעמים שאנשים אומרים שהחיים לא הוגנים, וזה נכון, חלקית – החיים לא תמיד קלים ולא תמיד קשים. לפעמים יש תחושה של זרימה, ולפעמים יש מכשולים ואתגרים שמרגיש שכאילו מפריעים לנו.
אך בעצם, אם אני מקשיבה לאותו המכשול ושואלת אותו ואת עצמי שאלות מתוך סקרנות, אני לא באמת צריכה להתמודד עם הקושי, אלא יותר להבין את הצורך שלי, או את ההתנגדות שלי למשהו שלא מתיישב עם הערכים והמבנה שלי.
וזו גם לא באמת התנגדות, אלא יותר חוסר בהירות. לא ראיתי את עצמי, אז יש בי התנגדות.
ושוב, גם פה, הדבר יושב על כאב, על זיכרון ישן, שאולי הכריחו אותי לעשות משהו שלא אהבתי, אולי לא העריכו אותי, אולי הצטרכתי להשתיק את הקול שלי ולעשות מה שאומרים לי.
לכן, אני לא חייבת לעבור את החלק הקשה, כדי לעשות מה שמצפים ממני, ומה שאני מצפה מעצמי, אלא לבחור את הזמן והמרחב, ולהקשיב באמפתיה, הקשבה רב חושית, לאנרגיה, לרגש, לגוף ולרוח שבי, והתשובה תתגלה בפני. בין אם מדובר בזיכרון ישן וכואב, או בחוויה.
ברגע שהדבר יתגלה בפני, אראה את עצמי באהבה שבעתיים, ואמצא את הדרך לנוע באותה החוויה.
מוזמנות לשתף אותי בזיכרון או חוויה כזו.
9. כוחה של הסליחה
אומרים שהסליחה משחררת אותנו. כשאנחנו שומרים כעסים, טינות, או טינה, אנחנו בעצם פוגעים רק בעצמנו. צריך לשחרר את זה כדי להיות חופשיים באמת.
אז בעצם, זה לא בדיוק להתחיל ולסלוח לאחרים, כשאני עדיין פגועה.
אלא יותר כמו סליחה עצמית, שהיא הכי חשובה. תסלחו לעצמכן על טעויות, תתנו לעצמכן חסד, תלמדו את המוסר הנכון, אם יש כזה, ותמשיכו קדימה.
כולנו יודעות להיות המבקרות הכי גדולות של עצמנו, זו בדרך כלל גם הדרך שלנו להתקדם בחיים... וזה לא דבר מיטיב וטוב.
כשמדובר בסליחה לאחרים, חשוב להבין שזה לא אומר שאנחנו מצדיקות את מה שעשו, אלא שאנחנו משחררות את עצמנו מהכאב – במיוחד אם מדובר בדברים ישנים מהעבר. אז אנחנו הופכות ליותר קלות ויותר חופשיות. חופשיות ללכת בדרך הנכונה שלנו.
טוב גם להבין שזו עבודה בשכבות – לא תמיד אפשר לשחרר הכל בבת אחת, במיוחד אם מדובר בפצע ישן. זה יותר כמו לקלף שכבת צבע אחת בכל פעם.
לא הכל נעלם ביום אחד, יש דברים שדורשים זמן וסבלנות.
10. למצוא שלווה ברגע הנוכחי
נשימה, שהייה, נוכחות. קל מאוד להיתקע בסחרור של חרדה ודאגות – גם לי הן קורות באופן אנושי.
אך אם אני מצליחה להחזיר את עצמי לרגע הזה – להיות נוכחת, אפילו בפעולות יומיומיות קטנות, לאפשר עצירה מוחלטת – זה הכלי הכי עוצמתי שיש לנו.
אני מזמינה אתכן להקשיב לעוד ידע בערוץ היוטיוב שלי –
אפשר בשמחה לשתף את המאמר
ולהתראות במאמר הבא,
קרן-אור
לתאם איתי מפגש אישי / עסקי-יזמי
לשאול אותי שאלות בנושאים של נשים רגישות ומרגישות
וגם להצטרף אל כחברה במרחב קרן של אור
בקישור הזה https://www.kerenoryaniv.com/contact
להצטרף אל המרחב 'כלים של אור' -
Comments